אזורי היין של איטליה

01על היין באיטליה

היוונים קראו לחצי האי אנוטריה — ארץ הגפנים המודלות. האטרוסקים והרומאים הרחיבו את הגידול צפונה, וכשהאימפריה התפרקה עברה הידיעה למנזרים ולמשפחות. התוצאה היא מבנה שונה לגמרי מצרפת: לא אזורים גדולים עם מוניטין אחיד, אלא אלפי יצרנים קטנים שכל אחד מהם עובד עם הזן שגדל בכפר שלו.

בפועל זה אומר שאיטליה לא מתנהגת כמו מדינה אחת. פיימונטה בצפון-מערב, ונטו בצפון-מזרח, טוסקנה במרכז וסיציליה בדרום מייצרות יינות שאין ביניהם קרבה של ממש — לא בזן, לא באקלים ולא בסגנון.

02שיטת הסיווג

הפירמידה האיטלקית בנויה מארבע דרגות. בבסיס Vino, יין שולחן בלי ייחוס גיאוגרפי. מעליו IGT, ייחוס אזורי רחב. מעליו DOC, אזור מתוחם עם כללי גידול וייצור. ובראש DOCG, שדורש בנוסף ועדת טעימה ומקבל חותם ממוספר על צוואר הבקבוק.

הדרגה IGT נוצרה בשנות השבעים והשמונים בדיוק בשביל יינות שהיו טובים מכדי להיקרא יין שולחן אבל לא עמדו בכללי הזנים המקומיים. משם צמחו הסופר טוסקנים, ולכן דרגה נמוכה בפירמידה לא מעידה בהכרח על יין פחות טוב.

03זני הענבים

באדומים: נביולו בפיימונטה, סנג׳ובזה בטוסקנה, קורווינה בוונטו, אליאניקו בקמפניה ובזיליקטה, נרו דאבולה בסיציליה וברברה כזן היומיום של הצפון-מערב.

בלבנים: גרגאנגה בסואבה, ורדיקיו במארקה, גלרה שממנה נעשה פרוסקו, ורמנטינו לאורך החוף, וטרביאנו שהוא הזן הלבן הנטוע ביותר במדינה.

04מה כדאי לדעת